ראיון עם רעות דרור – ראיון עם תיאבון
עולם ה-BBQ שייך לכולם ובכל זאת כאשר נגיע לקצביה כנראה שלא נמצא שם אישה שתעזור לנו לבחור את הנתח המושלם לצלייה. אפשר להגיד שעולם הברביקיו הוא ברובו עולם של גברים.
ובכל זאת, ישנן נשים שגורמות לרוב הגברים להחוויר כשהן תופסות את הסכין והנתחים שלנו בידיים שלהן.
במקרה של רעות, כבר טעמנו וזה לא פחות ממושלם!
מבחינת רעות דרור כל יום הוא יום האישה וכל יום הוא יום שמתעסקים בו עם גריל ומעשנה. רעות גדלה בחווה חקלאית במרכז הארץ (דור שלישי) בה היא גרה גם היום. בתור ילדה נהגה ללכת יחפה ולנהוג בטרקטור בין מטעי אבוקדו, ושנ"ץ בבוסתן פירות הדר זה משהו שהיא עושה גם היום. הגאווה הכי דגולה של רעות היא העובדה שהבן שלה למד להדליק אש לפני שהוא למד לשחק בכדור "הוא כמו אמא שלו" לדבריה. היום רעות דרור היא אחת מנשות ה-BBQ הבולטות בארץ. מבחינתה, אין תקרת זכוכית (אין בכלל תקרה) ואין פה עניין של מגדר. יש יד מדויקת, ראש יצירתי ולב שנמצא במקום הנכון.
רעות היא הבעלים של TO THE FARM – חווה ייחודית לאירוח ארוחות פרטיות בתוך החממה שבה היא מגדלת את הירקות שהיא מגישה, ויחד עם איליה גולדמן היא המנצחת הראשונה של תחרות הצלייה "נפוליאון 360".
ספרי לנו קצת על החוויה שלך מתחרות "נפוליאון 360"
קודם כל אני אגיד, זו פעם ראשונה שעבדתי על גריל גז בקטע רציני. ביום יום אני עובדת על גריל פחם. אז מצד אחד היה שוק של "איזה דבר מדהים זה" כי יש פה המון טכנולוגיה ותוספים, מלא גדג'טים וזה הטריף אותי. מצד שני, חששתי שאני לא אדע לתפקד עליו כמו שאני עובדת על פחם. אבל גיליתי שאני יכולה להכין הכל על הגריל, ממש ארוחה שלמה ממנות פתיחה עד קינוחים והתאהבתי בגריל הזה.
ואז עברת צד ובתחרות השנייה כבר היית חלק מצוות השיפוט. איך הייתה לך החוויה מהצד השני?
מדהים. לראות מכיסא השופטת את מה שאנשים עושים בטירוף, באהבה ועם המון כנות. לא קל להיות שופטת כי צריך לרדת לדקויות של סדר, ניקיון, טעמים, אסתטיקה והרגשתי שאני שופטת את הנפש שלהם, אחרי הכל הם נתנו שם את הלב שלהם בכל מנה. אבל אני מבינה שיש טובים וטובים יותר והיה מדהים גם בפעם השנייה.
את זוכרת איך הכל התחיל?
אתה מחזיר אותי אחורה יותר מ-10 שנים. הבעלים המקורי של "דרום אמריקה" היה חבר טוב של ההורים שלי והוא לחש לי "צריכים בחורה בדרום אמריקה" ואז הוא נפטר. עולם הבשר לא היה זר לי והרגשתי שאני חייבת לעשות את זה. אז התחלתי לעבוד שם מאז שהשתחררתי מהצבא במשך שש שנים. התחלתי בחנות, להסביר על נתחים, לחשב ללקוחות כמויות לפי כמות אנשים שהם רוצים לארח, להסביר על קיצובים, להסביר איזה כלי נכון לכל משימה ומה טכניקת הצלייה והבישול הנכונה לכל נתח, עזרתי לייצר קצת מוצרים כמו המבורגר וקבב. במהלך הזמן נכנסתי גם לעבוד באירועים והסדנאות של דרום אמריקה. עמדתי בסרוויסים עצומים עם כמויות בשר מטורפות. למדתי המון ועד היום אני לוקחת איתי את כל התקופה הזו והיא מכוונת לי את הדרך היא הבסיס.
כשעזבתי את דרום אמריקה בשביל לעבוד בעבודה של גדולים התחלתי להתעסק בעולם השיווק. בחורה מהכפר ישר לתוך הלב של תל אביב. עבדתי במשרד פרסום וגם בישלתי ועבדתי באירועים במקביל, כי לא יכולתי לוותר על הקולינריה. במשך ארבע שנים נהדרות מלמדות ועשירות הרגשתי כל הזמן הזה שחסר לי משהו, לא יודעת מה אבל הייתי חייבת משהו לנשמה. במהלך ישיבה עם החברים מהבית אצלי בחווה חברה אמרה לי "אני מחכה לביס שלך" כי היה לי קטע כזה שהייתי מכינה לה ביס וממש מניחה לה אותו בפה מהידיים שלי! ואז זה תקף אותי. אני צריכה את האנשים, אני צריכה את האירוח, אני צריכה להגיש להם את הבוצ'ר לשולחן ולראות אותם אוכלים.
ככה נולד הבייבי השני שלי TO THE FARM. הראשון זה הבן שלי איתן (המלך).
את מרגישה עלה תאנה
לא, אני מרגישה יחידת סגולה וחבל לי שאין מלא נשים שעושות את זה. זה ממש לא עולם של גברים. בשנים האחרונות יש הרבה יותר פתיחות לעולם הזה ולנשים שמתעסקות עם אש. אחת השאיפות שלי הן לגרום לכמה שיותר נשים להדליק את הגריל בערב בנות ושהבנים יצאו לקוקטייל בר בתל אביב. ואני כאן כדי לתת את הדחיפה לזה אז אם את קוראת את זה ואת מרגישה שזה הזמן שלך ולא יודעת איך להתחיל, את מוזמנת ליצור איתי קשר.
איך היית מציעה למשוך אותן?
קודם כל זה לא "אותן" אני פוגשת מספיק גברים שלא מבינים שום דבר בגרילים ובבשר אז כמו שכבר סיכמנו זה של כולם. אולי כדאי להתחיל מהעובדה שנשים צריכות לרצות להיכנס למועדון. ברגע שהן נכנסות לאחת מקבוצות המיטאפ שפזורות ברחבי הארץ הן יכולות להגיע למפגשים ולהיות חלק. אני הולכת למפגשים האלה באופן קבוע ויש שם רק גברים ואותי. אם תבואי אני אהיה שם איתך את לא תרגישי לבד.
את חושבת שיש לך טאצ' מיוחד שלגברים אין?
אני חושבת שיש לי טאצ' מיוחד שלאחרים אין! אני חושבת שמעבר לאוכל טוב וטעים שאני יודעת להכין ולהגיש יש לי יכולת להרגיש אנשים. אין אצלי תפריט קבוע וזה הקסם אצלי בחממה צריך לראות את זה כדי להאמין. אני מנסה להעביר את הקסם הזה באינסטגרם יש שם תמונות מהממות אבל אני בספק אם הקסם הזה עובר ב- 100% צריכים לשמוע את האש במדורה ולהריח את הקולורבי שגדל חצי מטר מאחורייך תוך כדי הארוחה. זה נדיר, זה שונה ממש שיש לנו פה בארץ.
מה תעשי בהמשך
העתיד מתכנן לי הרבה יזמות ובעיקר השפעה על (א)נשים בכל מיני מובנים איך שלא נסובב את זה תמיד יהיה שם אוכל בתקווה שכולנו נהיה שמחים יותר ושבעים יותר.
